אם אתם מחפשים עבודה באתר https://www.isrotel.co.il/careers אז המאמר הבא שמיועד לעובד משרדים פחות רלוונטי עבורכם. עובדי המשרדים היו רגילים במשך שנים שלכל עובד יש משרד משלו, או לחילופין חדר משותף עם עוד עובד או שניים, עד שהגיעה שיטה חדשה למחוזותינו, הקרויה אופן ספייס. במקום להקצות חדר לכל שניים עד שלושה עובדים, יש חלל אחד גדול המשותף לעובדים רבים, אפילו עשרות. שיטה זו למיטב זכרוני עשתה עלייה מארצות הברית, מעצמת הניין-טו-פייב. השולחנות מסודרים בשורות ארוכות, כאשר לכל עובד מוקצית עמדת עבודה בתוך החלל הכללי המשותף, עם או בלי מחיצה בינו לבין העובדים הסמוכים לו. כך חוסכים שטחים נרחבים, ולכן מוציאים הרבה פחות על שכר דירה. בנוסף, העובדים קרובים יותר איש לרעהו ונדרשים לגמוע פחות קילומטראז' כדי לקיים את האינטראקציות הדרושות בנושאי עבודה. התוצאה היא חיסכון גם בזמן. ניתן למנות יתרונות נוספים עבור מעסיקים בשיטה הזאת, והיא צמצום משמעותי ברמת הפרטיות של העובדים, ומכאן באפשרויות שלהם להיות לא הכי פרודוקטיביים. 

עם יתרונות מובהקים כל כך, רבים היו המעסיקים שאימצו בשמחה את האופנה החדשה. לדעתי, בתור עובדת שכירה, גם לנו העובדים יש יתרונות בשיטה הזאת, כי בסך הכל זה גם האינטרס שלנו לייעל את העבודה. הייתי אומרת שגם מהבחינה החברתית זה נחמד ואפילו חשוב לשהות במהלך יום העבודה יחד עם אנשים. הבעיה היא שלפעמים אין במשרד כולו אפילו פינה פרטית אחת שאפשר לבצע בה שיחת טלפון אישית וכדומה. יש בעלי משרדים שיישמו את המודל הזה בצורה קיצונית מדי והושיבו את העובדים בצפיפות של סרדינים בקופסה.

אז מה עדיף? שכל אחד יהיה ספון בחדרו עם מחשבו, או שנתחכך כמו תיירים בטיסת לואו קוסט? כנראה גם כאן שביל הזהב הוא איפשהו באמצע, והדרך הנכונה למצוא את האיזון היא במחשבה עלינו העובדים כבני אדם קודם כל. אפשר לחלק את המשרד למספר חללים בינוניים, שכל אחד יכלול מספר לא גדול מדי של עובדים, עם רווחים סבירים בין עמדות העבודה, ולא יזיק אם ליד כל עמדה יהיה גם חלון שאפשר יהיה לנשום קצת אוויר ולהציץ מדי פעם בציוויליזציה מחוץ למשרד. אין לי ספק שהמעסיקים שייקחו בחשבון את רווחת העובדים יצאו נשכרים גם הם בתפוקה וביעילות העבודה.