כשהייתי ילדה היה נהוג שילדים משחקים בחוץ. כל יום אחרי בית הספר הייתי אוכלת ארוחת צהריים בחטף, וחיש יורדת לשחק בחצר עם ילדי השכנים. היינו משחקים תופסת, מחבואים, מטפסים על עצים, שרים, צוחקים, מבלים שעות בחצר הבניין, עד שהיו קוראים לנו לארוחת הערב. ההורים שלנו לא נדרשו לדאוג לנו לתעסוקה, כי היינו מעסיקים את עצמנו. לא היה צורך לשלוח אותנו לחוג התעמלות, כי רצנו, קפצנו ושיחקנו כדורגל בחצר.
אני נזכרת בגעגוע בילדות החופשית שהייתה לי, לעומת הילדים של היום. כיום אני לא רואה ילדים משחקים בחוץ. לא רואה ילדות קופצות בחבל ומשחקות בקלאס וחמש אבנים, או ילדים רצים אחרי כדור בחצר הבניין. החיים השתנו. ילדים מאוד עסוקים היום מגיל צעיר. בכל יום יש חוג אחר. חוגים הקשורים ליצירה כמו ציור ופיסול, חוגי ספורט כמו שחיה, התעמלות קרקע, טניס, כדורגל, ועוד, אומנויות לחימה כמו קראטה, ג'ודו וקפוארה, חוגי לימוד נגינה ומוסיקה, וגם דרמה, שחמט והרשימה עוד ארוכה.
כל חוג הוא נפלא כשלעצמו, וללא ספק, זה נחמד שיש שניים או אפילו שלושה חוגים. הם יכולים להעשיר את הילדים בדרכים רבות. גם מבחינת פעילות גופנית, בימינו קשה להניע את הילדים לפעילות ספורטיבית ספונטנית, וחוג התעמלות עדיף כמובן על פני ישיבה מול מסכים. אבל לפעמים זה ממש מוגזם. ההורים הפכו לשירות הסעות, והעלויות מצטברות לאלפי שקלים בחודש. לעיתים זה מרגיש כמו נטל על ההורים וגם על הילדים. נוצר מרוץ מיותר שכל מטרתו היא לסמן וי על תו האיכות שלי כהורה כשהאינדיקציה לכך היא מספר החוגים שאני מוכן לממן כדי להפוך את הילד שלי למוצלח יותר.
לדעתי כדאי לילדים ללמוד לבלות חלק מהזמן בלי הפעלות יזומות, בלי צוות הווי ובידור, בלי טלוויזיה, מחשב או טלפון. לדעת להעסיק את עצמנו זו מיומנות חשובה, ויש לתת גם לזה מקום. לבלות יותר בקריאת ספרים ומפגשים עם חברים. לפעמים נראה לי שחסרים לילדים שלנו כלים ליצור קשר בלתי אמצעי עם אנשים, ולשם כך לא צריך יותר מדי, כדי לפתח מיומנויות חברתיות כל מה שצריך זה לצאת לשחק עם ילדים בגינה הציבורית.