אני מאמינה באנשים, לרוב משקפת אותם לקו זכות. זה לא טבעי עבורי ישר לפסול בני אדם או הכוונות שלהם. אך לצערי לא פעם התאכזבתי, מכך שסמכתי על מישהו, האמנתי לו והוא או היא לא עמדו בציפיות שלי.
עם הזמן הבנתי שזה לא בהכרח תלוי בהם, או בי אגב, כי החיים המשותפים שלנו על פני כדור הארץ מנוהלים באופן כזה שבסופו של יום כל אחד מחפש את טובתו האישית. לפעמים על חשבון הזולת ולעתים בכוונה להרע למישהו. יש גם כאלו.
גדלתי על סיפורי מלחמה של מלחמת העולם השניה, ביקרתי בבורות ירי ומחנות ההשמדה של הנאצים שהיו פזורים בכל רחבי אוקראינה למדינות אחרות שבהם ביקרתי. לאחר ביקורים כאלו הרגשתי שרוע אנושי הוא לעתים בלתי אנושי. מימדי האסון שפקדו את העמים תחת שלטון הנאצי לא נתפסים.
איפה בכל הסיפור הזה אלוהים? רוב האנשים שעברו את התקופה הקשה הזאת הפסיקו להאמין שיש כוח עליון, אבא שבשמיים או כל דמות טובה אחרת. הרי לא יתכן שאלוהים קיים ומאפשר התנהגות כזו איש לרעהו. כך ראיתי, שמעתי אבל בפנים הרגשתי שמשהו לא מסתדר.
סביבי ראיתי טבע מרהיב, דומם, צומח, חי, נחלים וימים, הרים ועמקים. כל אלו מתנהלים בסדר מופתי, למרות שבין החיות וגם צמחים יש טורפים אך אכזריותם אינה מתקרבת למימדי האכזריות של מכונת ההשמדה הנאצית. איך זה יתכן? למה בני אנוש, גולת הכותרת של הבריאה, מתנהגים כל כך רע אחד לשני, פוגעים במודע ולא מתוך אינסטינקט באחר? איפה ההרמוניה שנמצאת בטבע?
גיליתי עם השנים והבנתי שבאדם יש מרכיב נוסף שאינו קיים בטבע – אגו. המרכיב שאינו עושה חשבון לטובת הכלל אלא מחפש רק את טובתו האישית. אם בעלי חיים טורפים כדי לשרוד, בני אדם פוגעים כדי לזכות בהרגשה טובה יותר, רכב גדול וחדיש, כבוד מאחרים, סיפוק צרכים או כל הסיבה שתעלה לכם בדמיונכם הפרוע.
אז איך זה קורה שאותו הטבע שמנוהל באופן הרמוני כל כך לא מצליח לנהל אותנו, בני האדם? איפה האלוהים? מדוע אינו מתערב ולא עוצר את הרצון האגואיסטי של בני האדם האכזריים אחד כלפי השני? או שאולי זאת התוכנית? ככל שנעשה דברים רעים יותר, נרגיש חוסר שליטה על החיים, פגיעה בכבוד, חיים, אדם ועוד כך נרצה לשנות זאת, לשנות את השימוש הרע בטבע האדם? ומי יעזור לנו עם זה? אולי האלוהים?