מחבר: מיה

  • חוגים לילדים, אז והיום

    כשהייתי ילדה היה נהוג שילדים משחקים בחוץ. כל יום אחרי בית הספר הייתי אוכלת ארוחת צהריים בחטף, וחיש יורדת לשחק בחצר עם ילדי השכנים. היינו משחקים תופסת, מחבואים, מטפסים על עצים, שרים, צוחקים, מבלים שעות בחצר הבניין, עד שהיו קוראים לנו לארוחת הערב. ההורים שלנו לא נדרשו לדאוג לנו לתעסוקה, כי היינו מעסיקים את עצמנו. לא היה צורך לשלוח אותנו לחוג התעמלות, כי רצנו, קפצנו ושיחקנו כדורגל בחצר.

    אני נזכרת בגעגוע בילדות החופשית שהייתה לי, לעומת הילדים של היום. כיום אני לא רואה ילדים משחקים בחוץ. לא רואה ילדות קופצות בחבל ומשחקות בקלאס וחמש אבנים, או ילדים רצים אחרי כדור בחצר הבניין. החיים השתנו. ילדים מאוד עסוקים היום מגיל צעיר. בכל יום יש חוג אחר. חוגים הקשורים ליצירה כמו ציור ופיסול, חוגי ספורט כמו שחיה, התעמלות קרקע, טניס, כדורגל, ועוד, אומנויות לחימה כמו קראטה, ג'ודו וקפוארה, חוגי לימוד נגינה ומוסיקה, וגם דרמה, שחמט והרשימה עוד ארוכה.

    "כיום אני לא רואה ילדים משחקים בחוץ"

    כל חוג הוא נפלא כשלעצמו, וללא ספק, זה נחמד שיש שניים או אפילו שלושה חוגים. הם יכולים להעשיר את הילדים בדרכים רבות. גם מבחינת פעילות גופנית, בימינו קשה להניע את הילדים לפעילות ספורטיבית ספונטנית, וחוג התעמלות עדיף כמובן על פני ישיבה מול מסכים. אבל לפעמים זה ממש מוגזם. ההורים הפכו לשירות הסעות, והעלויות מצטברות לאלפי שקלים בחודש. לעיתים זה מרגיש כמו נטל על ההורים וגם על הילדים. נוצר מרוץ מיותר שכל מטרתו היא לסמן וי על תו האיכות שלי כהורה כשהאינדיקציה לכך היא מספר החוגים שאני מוכן לממן כדי להפוך את הילד שלי למוצלח יותר.

    לדעתי כדאי לילדים ללמוד לבלות חלק מהזמן בלי הפעלות יזומות, בלי צוות הווי ובידור, בלי טלוויזיה, מחשב או טלפון. לדעת להעסיק את עצמנו זו מיומנות חשובה, ויש לתת גם לזה מקום. לבלות יותר בקריאת ספרים ומפגשים עם חברים. לפעמים נראה לי שחסרים לילדים שלנו כלים ליצור קשר בלתי אמצעי עם אנשים, ולשם כך לא צריך יותר מדי, כדי לפתח מיומנויות חברתיות כל מה שצריך זה לצאת לשחק עם ילדים בגינה הציבורית. 

  • צריך עשירייה כדי לטפס בסולם

    עשירייה. אני מסתכלת על צילום של נכדתי בת חצי שנה ורואה אותה מתבוננת באצבעות של כף ידה, פרושות לרווחה, וכותבת לה שיש לה גם בצד השני, ומיד אומרת, עשירייה, החוק המרנין שלפיו אנחנו מתחברים בחכמת הקבלה, עשר הספירות שיחד בונות את העולם הקבלי: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

    מושג שמסביר לכל דכפין הוא המושג של ענף ושורש. בעולמות העליונים, וגם אצלנו בגשמיים, אותם המושגים (איזה התחשבות נהדרת). מיד אני נזכרת בנכדה אחרת, שהיום כבר כמעט בת עשר, ועדיין זוכרת (רק אתמול הזכירה לי) שכשהייתה בגן שאלתי אותה איך אפשר לעלות לשמיים. אמרה מיד, צריך עשירייה, שאחת מטפסת על השנייה, בסולם, וככה מגיעים (מפי עוללים תצא תורה). 

    "צריך עשירייה, שאחת מטפסת על השנייה, בסולם"

    העשירייה שלי, חלקי נשמתי, כשאנחנו יחד מתחברות, לוקחות אותי ישר-אל. אנחנו מקלפות ביחד את כל הקליפות, רק מוסיפות כל אחת ואחת מילים כדורבנות. הבוקר, למשל, בסדנה, דובר על מצוי ורצוי, זה אחרי שיעור הבוקר שמתחיל כל לילה ונגמר בבוקר. מלאות רעיונות כרימון. מיד מאמצת את מוחי וליבי "מוחה וליבה", מושג קבלי, לפעול כשורה, לשתף איתן יחד פעולה. 

    הבנות שואלות: האם צריך לשתף את המצב המצוי העכשווי שלי? הרב משיב: "יותר טוב לדבר על המצב הרצוי שאתם רוצים להגיע אליו, ולא על המצב המצוי כי כל אחד מה שמרגיש, מרגיש. יותר טוב כמו שרב"ש כותב, כמו שכותבים כל המקובלים על המצבים הבאים, עד כמה שאנחנו צריכים להיות מחוברים ולגלות את הבורא בחיבור בינינו. וממשיך: "גם במצב המצוי וגם במצב הרצוי, הכול זה אין עוד מלבדו. הוא מסדר לנו את הדברים, וגם את ההליכה ביניהם."

    שנתמסר לבורא בהליכה במצוי וגם ברצוי. אמן. ובכן, כמו שנאמר, כשאתה קם בבוקר, מזנק לתוך יומך, ואומר, אם אין אני לי מי לי. בעצם, כשעודך עדיין במיטה, רצוי לומר את תפילת ההודיה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ואז בסיומו של יום "אין עוד מלבדו" תודות לאין עוד מלבדו שטרח, ערך, סידר, סיפר והשפיע.