העולם בו אנו חיים הוא מושלם, יפה, מלא כל טוב ויש בו שפע אין סופי. האם אנו רואים אותו כך? או שכל היום אנו מסתובבים בהרגשת החמצה ופספוס? ואם העולם כזה טוב ומושלם למה אנחנו לא מצליחים לראות אותו כך? האדם למד לקבל את הכול כולל הכול כמובן מאליו, גם את כל מה שהטבע מספק לנו בנדיבות למרות כל מה שאנו מעוללים לו, שואבים את כל משאביו ללא די עד שמכילים עד תום כול חלקה טובה ממנו. בשנה החולפת הטבע אותת לנו שהגיע הזמן שנחשוב רגע ואולי סוף סוף האסימון ייפול לנו, שנבין שבדרך הזו מצבנו לא ייטב ולהפך אנו יכולים להביא את עצמנו להשמדה עצמית. האדם לא ממהר לקשר את מעשיו לאותות הטבע ושוב גורם עוול לעצמו ולכול סביבתו בכך שלא מבין שהוא היצור היחידי על פני כדור הארץ שלא חי בהרמוניה עם הטבע ולהפך רק גורם נזק וחורבן בכל מקום שנמצא. לצערנו אנו בני האדם לומדים רק ממכות קשות ורק אז אנו מתעוררים לשאול שאלות ולבדוק את דרכנו, עצוב שלא מספיקה לנו מכה קטנה או סימן כדי שנראה כמה דרכנו לא נכונה. הקורונה שנחתה עלינו שנה שעברה הייתה אות הזהרה, אבל אנחנו כהרגלינו לא הבנו את הרמז למרות שפגעה בכולנו בצורה גלובאלית והותירה רושם בכל אחד מאתנו, למרות זאת כנראה שנצטרך לספוג מכה הרבה יותר כואבת כדי להתעורר כמו שמסבירים בני ברוך. הטבע הולך מהקל אל הכבד ואם זו הייתה המכה הקלה… אנו לומדים מהחיים שלנו עם ילדנו שבהתחלה אנו מסבירים, מדברים ואם זה לא עוזר אנו מתחילים בהגבלות ואף מענישים אותם, אבל האם זה עוזר מהעונש הראשון? אנו לומדים שעד שהילד לא עושה חשבון אם כדאי לו לספוג עוד עונש או יעשה כרצון ההורים, לוקח זמן והילד כול הזמן נמצא בסבל מול הוריו, ככל שהילד עקשן הוא יסבול יותר. כך גם אנחנו, לא לומדים לא מהסברה שאנו מזהמים את כדור הארץ, שאנו לוקחים מהטבע בצורה מוגזמת ומיותרת, אנו לא לומדים ממחקרים שנכתבים ומחכמים שמסבירים שהסוף קרוב אם נמשיך כך. אנחנו מסרבים להתקרב אחד לשני ורוצים עדיין לשמור כול אחד על עצמו כאילו שרק הוא קיים ולא מוכן להתחשב בשני ועוד יותר מזה להזיק לו כמה שיותר, אז איך נראה את כל השפע שהעולם המופלא נותן לנו?
