אומרים שהפרטיות היא מצרך שהולך ונעלם. אנחנו תחת מעקב בכל מקום. צמתים ורחובות רבים מרושתים במצלמות. גם חנויות וקניונים, משרדים ולא מעט מקומות עבודה. רבים כועסים על כך וטוענים שזו חדירה לפרטיות. אפשר להבין אותם, אבל לדעתי אי אפשר להימלט מזה. זה חלק מהחיים המודרניים. בינינו, מה כבר יש לנו להסתיר? לעיתים אני קצת חוששת שיראו שהחלפתי תחנות ברדיו או ששתיתי בזמן עמידה ברמזור, אבל אז אני חושבת לעצמי שאין סיכוי שמישהו אכן יושב וצופה כל הזמן במה שמתרחש בכל צומת. הסיכוי שמישהו יראה זאת אפסי. המצלמות קיימות בעיקר לצורך הרתעה ומניעת עבירות. וזה דווקא דבר טוב. אז לא הייתי מלינה על אובדן הפרטיות, כיוון שזה האינטרס של כולנו לשמור על הסדר במרחב הציבורי. בסך הכל זה תורם לביטחון האישי של כולנו. למשל אם קורה מקרה של פגיעה ברכוש ציבורי, גניבה של מכונית או פריצה לדירה, במידה ויש מצלמה באזור, אפשר להעזר בהקלטה לצורך פענוח המקרה ותפיסת העבריינים. למרבה הצער אנחנו שומעים לא מעט על מקרים כאלה, וזאת אחת הדרכים למנוע אותם. לפעמים עצם המצאות המצלמה מונעת מעשים של ונדליזם. במקומות עבודה לעומת זאת, המצלמות משמשות אולי לאבטחה, אך גם למעקב אחרי העובדים. נכון שעובד שמרוכז בעבודתו אינו צריך לחשוש מכך שצופים עליו, אבל בכל זאת זה יוצר תחושה מאוד לא נעימה. מה גם שניתן לעקוב אחרי היעילות של העובדים בדרכים אחרות בעזרת ניהול נכון, וחבל ליצור אווירה של חוסר אמון ולפגוע במרקם היחסים בין העובדים למעסיקים. לכן במקומות עבודה הייתי נמנעת מהצבת מצלמות. בגני ילדים לעומת זאת, זוהי כבר דרישה של ההורים להתקין מצלמות, עקב ריבוי מקרים מזעזעים של פגיעה בפעוטות על ידי המטפלות. גם במקומות בהם מטפלים באנשים סיעודיים אני חושבת שכדאי שיהיה נוהל ברור שהמקום מצולם. אז כל עוד אנחנו לא חיים בחברה מתוקנת ועדיין יש מקרים שאנשים פוגעים זה בזה, למרבה הצער יש צורך בהצבת מצלמות אבטחה במקומות רבים. אבל הביטחון האמיתי יגיע רק כאשר נבין שכולנו תלויים זה בזה כמו שמתואר כאן https://www.michaellaitman.com/he/ , ונהפוך מחברה תחרותית ודורסנית, לחברה שהערכים החשובים בה הם ערבות הדדית ואהבת הזולת. האם זה אפשרי? בהחלט, אם כל אחד ינהג באחרים בדיוק כמו שהוא היה רוצה שיתנהגו איתו.