עוברות בי מחשבות על מה שקורה בעולם בשנת 2020. השנה המשונה הזו הייתה טובה עבורי, אני בלאו הכי עובדת מהבית וכשהיה סגר הדבר לא השפיע עלי. הבריאות שלי השתפרה מאוד דווקא בשנת הקורונה והתחלתי לעשות ספורט כמו שמזמן לא עשיתי. הסגר לא מנע אותי מלבצע הליכות של עשרה ועשרים קילומטרים, למרות שכששאלו אותי עד כמה קרובה אני לבית, התשובה תמיד הייתה 500 מטר, לא יותר. 

רגע לפני פרוץ הקורונה זכיתי להגיע לכנס מיוחד במינו בו התכנסו אלפי אנשים, שהותיר בי זיכרון מנחם לאורך כל חודשי הקורונה הארוכים שבאו מיד אחר כך. נוצרה קבוצת בנות מיד אחרי הכנס ואנו מעבירות פגישות וירטואליות בכל בוקר ועוסקות בעקרונות אותן קיבלנו בכנס הזה. מעל כל זה אני מזהה את הסבל האישי של האנשים ואת הסבל הגלובלי בסדר גודל של מדינות וזה מרגיש לי כאילו פרצה מלחמת אגו. 

קוראים לה קורונה, למלחמה הזו, וסיפקו לנו מסכות כדי להילחם בה. אני לא מאמינה בהן, שיוכלו להגן עלינו מפני הווירוס המשתולל, אבל כשמישהו מתעטש סביבי, מיד שמה אותה על הפנים באינסטינקט הישרדותי, במקרה הפחות טוב, וכאינסטינקט אימהי, הרוצה לשמור על הזולת, במקרה היותר טוב. לפעמים עוברת בי מחשבה שהקורונה זה סרט העובר בהקרנה פרטית רק אצלי, כי ככה אני רואה את העולם. מרגישה עמוק בפנים שאם רק אצליח לשנות את דפוס המחשבה שלי ואבין את מה שנקרא מחשבת הבריאה, אראה עולם טוב יותר. 

הטלטלה העולמית הזו סיפקה לי הרבה מאוד חומר למחשבה וזה משמח אותי. אני באמת מרגישה מאושרת כי מצאתי קבוצת אנשים הרואה כמוני את הקשר בין מערכות היחסים שאנו בונים כאן לבין התוצאות שמתגלות בינינו. אני מרגישה שבכול צעד בו אנו מתקרבים זה לזה ומתלכדים סביב מטרה משותפת של תיקון עולם, אנו מצליחים לתרום במשהו למטרה הסופית אליה אנו צועדים. זהו הסיכום שלי לשנת 2020. לא יכולה לומר שום דבר רע על השנה הזו, שהמריצה כל כך הרבה אנשים לחשיבה על משמעות החיים.