הבלוג שלי

צריך עשירייה כדי לטפס בסולם

עשירייה. אני מסתכלת על צילום של נכדתי בת חצי שנה ורואה אותה מתבוננת באצבעות של כף ידה, פרושות לרווחה, וכותבת לה שיש לה גם בצד השני, ומיד אומרת, עשירייה, החוק המרנין שלפיו אנחנו מתחברים בחכמת הקבלה, עשר הספירות שיחד בונות את העולם הקבלי: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מושג שמסביר לכל דכפין הוא המושג של ענף ושורש. בעולמות העליונים, וגם אצלנו בגשמיים, אותם המושגים (איזה התחשבות נהדרת). מיד אני נזכרת בנכדה אחרת, שהיום כבר כמעט בת עשר, ועדיין זוכרת (רק אתמול הזכירה לי) שכשהייתה בגן שאלתי אותה איך אפשר לעלות לשמיים. אמרה מיד, צריך עשירייה, שאחת מטפסת על השנייה, בסולם, וככה מגיעים (מפי עוללים תצא תורה). 

"צריך עשירייה, שאחת מטפסת על השנייה, בסולם"

העשירייה שלי, חלקי נשמתי, כשאנחנו יחד מתחברות, לוקחות אותי ישר-אל. אנחנו מקלפות ביחד את כל הקליפות, רק מוסיפות כל אחת ואחת מילים כדורבנות. הבוקר, למשל, בסדנה, דובר על מצוי ורצוי, זה אחרי שיעור הבוקר שמתחיל כל לילה ונגמר בבוקר. מלאות רעיונות כרימון. מיד מאמצת את מוחי וליבי "מוחה וליבה", מושג קבלי, לפעול כשורה, לשתף איתן יחד פעולה. 

הבנות שואלות: האם צריך לשתף את המצב המצוי העכשווי שלי? הרב משיב: "יותר טוב לדבר על המצב הרצוי שאתם רוצים להגיע אליו, ולא על המצב המצוי כי כל אחד מה שמרגיש, מרגיש. יותר טוב כמו שרב"ש כותב, כמו שכותבים כל המקובלים על המצבים הבאים, עד כמה שאנחנו צריכים להיות מחוברים ולגלות את הבורא בחיבור בינינו. וממשיך: "גם במצב המצוי וגם במצב הרצוי, הכול זה אין עוד מלבדו. הוא מסדר לנו את הדברים, וגם את ההליכה ביניהם."

שנתמסר לבורא בהליכה במצוי וגם ברצוי. אמן. ובכן, כמו שנאמר, כשאתה קם בבוקר, מזנק לתוך יומך, ואומר, אם אין אני לי מי לי. בעצם, כשעודך עדיין במיטה, רצוי לומר את תפילת ההודיה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ואז בסיומו של יום "אין עוד מלבדו" תודות לאין עוד מלבדו שטרח, ערך, סידר, סיפר והשפיע.